אל תפספסו: אסי עזר במכתב מרגש להומואים ולסביות בארון

אסי עזר במכתב אישי מרגש שכתב בדף הפייסבוק האישי שלו להומואים ולסביות בארון

שלום. החלטתי לכתוב לך. לא יודע למה…אולי כי היום אני "חוגג" עשר שנים מחוץ לארון הפרטי שלי. אבל מה זה משנה, כתבתי. מקווה שתקרא עד הסוף.
למרות שחלף עשור אני זוכר היטב איך נראים החיים כשאתה בארון. אתה הולך ברחוב, גברים נאים עוברים מולך, אבל אסור לך להסתכל- כי זה יסגיר אותך.
ואתה יוצא עם בחורות, והולך לך דווקא לא רע. חלקן אולי חושדות, אבל אתה עושה את המקסימום כדי להסתיר. מסגל לעצמך מחוות גבריות כדי לקנות אותן. לא קשה לרמות בחורה מאוהבת.
ואתה כבר מתבלבל מהשקרים של עצמך. חושב שאם אתה מצליח לשכב איתה אז אולי, כנראה, בטוח (!!!) שאתה לא באמת הומו.

ואם תתחתן איתה ותביא איתה ילד, זהו- סופית כבר לא תהיה הומו.
אבל בלילה, החלומות שלך מסגירים אותך. החלומות האלה שבהם אתה מתנשק עם מישהו, גבר, בחור מהכיתה שלך/ חבר מהצבא/ הבוס שלך וזה מרגיש כל כך טוב ומלא תשוקה וסוער ואתה מתעורר מבוהל ונסער. זה מסגיר אותך. וכשאתה רואה את בראד פיט על המסך מוריד את החולצה ומביט לך ישר לעיניים, בליעת הרוק מסגירה אותך.
ולפעמים איזה חבר חסר טאקט מעז לשאול אותך אם אתה הומו, ואתה מנסה לשמור על קור רוח. מתנסח במהירות ובזהירות- כדי לא לעורר חשד ומשכנע אותו ש"מה פתאום", או משכנע את עצמך ששכנעת אותו.

ואולי אפילו יש לך פרופיל באתר היכרויות של גייז, בלי תמונת פנים. ואתה רק מפלרטט כי אין לך אומץ להיפגש. ואם אתה נפגש זה רק בחושך, ואם זה לא בחושך אתה רק מתפלל למחרת שהסטוץ הזה לא יספר עליך לחברים שלו.
ואתה משכנע את עצמך שלמרות שכרגע שכבת עם גבר זה ממש לא אומר שאתה הומו.
ואתה משכנע את עצמך שלמרות שאתה מאוהב בחבר הכי טוב שלך, זה ממש לא אומר שאתה הומו.
ואם אתה צופה מדי פעם בפורנו של גייז זה ממש לא אומר שאתה הומו,
ואתה חושב שאם אתה צופה בפורנו של סטרייטים זה ממש לא אומר שאתה הומו.
ואתה שוכב עם חברה שלך עוד פעם כדי להוכיח לעצמך סופית שאתה גבר. אתה אפילו בוגד בה, עם בחורה אחרת, כדי להראות לעצמך ולעולם ולמראה כמה אתה גבר.
וזה עובד לך.

אבל מאחורי הגב חברים שלך- אלה שחושדים ואין להם אומץ להגיד- מסתכלים עליך ועצוב להם.
וגם לי עצוב. כי הייתי שם.
עצוב לי שאתה מפסיד את השנים הכי יפות שלך על מלחמה שהיא בעיקר המלחמה שלך מול עצמך.
לא מול ההורים שלך.
לא מול החברים שלך.
לא מול המעסיקים שלך.
רק מול עצמך.
נכון, כשאני הייתי בארון פחדתי פחד מוות שההורים שלי יגלו. פחדתי שהם יזרקו אותי מהבית, פחדתי שהחברים שלי יינטשו, פחדתי שיפטרו אותי מהעבודה.
זה פחד ממשי\ משתק. אתה אפילו לא יודע איך להעלות על שפתיך את המילים "אני הומו". זה לא נראה לך אפשרי אחרי כל כך הרבה שנים של שקרים.
ואתה פוחד לאכזב את כולם. שיסתכלו עליך כעל פגום. שירחמו עליך. שלא יבינו אותך.
היציאה מהארון היא תהליך שמורכב משני שלבים:
א. היציאה מול עצמך
ב. היציאה מול כל השאר.

ברגע שאתה עומד מול המראה ואומר לעצמך- אני הומו. (לא חצי הומו, לא מבולבל ולא "מחר זה יעבור לי", אני הומו!) ברגע הזה הכל מתחיל להיות פשוט יותר. כי שם אתה הופך להיות חזק ולא קורבן. ברגע שאתה מקבל את עצמך לא נותר לאלה שאוהבים אותך אלא לקבל אותך.
אי אפשר לצאת מהארון בפני אחרים, לפני שעומדים מול המראה מסתכלים לעצמנו בעיניים ואומרים בקול רם את האמת.
לי זה קרה אחרי שהתאהבתי בבחור. חצי שנה הוא חיזר אחרי כי הוא הרגיש שקורה בנינו משהו אבל אני לא הייתי מסוגל. פרפרתי אותו. ניסיתי למכור לעצמי מנטרה של "אנחנו רק חברים טובים" אבל לא הייתי מסוגל. התאהבתי.
יום אחד שמעתי שהבחור שלי יצא לדייט עם בחור אחר ואני זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הבנתי שאני הולך להפסיד אהבה מאד גדולה. שיש מחיר ללחיות בארון והנה הוא נהיה כבד מדי.
וזהו.

הדמעות שטפו לי את הפנים אבל לא ויתרתי לעצמי מול המראה. הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים ואמרתי את זה, "אני הומו".
ועם דפיקות לב מואצות צלצלתי לבחור וביקשתי ממנו שיבוא. והוא בא וישבנו על הספה בסלון והתנשקנו. לראשונה, בדיוק לפני עשר שנים, התנשקתי עם גבר. וזה היה מוזר. והרגשתי זיפים. והלב דפק וזהו, לא הייתה יותר דרך חזרה.
ובשנה הראשונה היו המון קשיים- המון בלבול, המון חרטה וחזרות אחורה ושנאה עצמית ולא הבנתי את כל עניין הסקס ולעיתים אפילו קצת נגעלתי או הסברתי לעצמי שאני נגעל, ושוב חשבתי שאני סטרייט והייתי מבולגן נורא, אבל גם מאושר נורא כי הייתי בדרך להשלמה. לא הייתי תקוע במקום, כמו שהייתי רגע לפני.
וחצי שנה אחרי אותה נשיקה חלמתי חלום, שאני עומד מתחת לחופה עם חברה שלי, כל החברים סביבנו והרב מקדש. ואז אני בורח משם, ומוצא את עצמי בחדר הישן שלי בבית הורי בחולון, שוכב על המיטה וחצי, ראשי על ברכיה של אמי ואני בוכה. ותוך כדי שהיא מלטפת את ראשי היא לוחשת לי "באמת חשבת שתצליח לעשות את זה, אה?"
למחרת, נסעתי לאימא וסיפרתי לה, בחשש גדול
ואז לאבא
ואז לכל השאר.

וזה היה לא פשוט, ולא היה להם קל להבין, אבל עבורי זה היה נס.
המחשבה שיכולתי להעביר חיים שלמים מבלי להיות אני, מבלי לתת לאמת שלי לצאת החוצה, המחשבה שיכולתי לחיות עד המוות כדמות, שקר, רק כדי להתאים למה שהחברה הקשוחה הזאת דורשת ממני, רק כדי לא להיות שונה… המחשבה הזאת מעבירה בי צמרמורת.
ואני מכבד אנשים שמחליטים להישאר בארון, כן כן, אני מכבד אותך חבר. אם אתה חושב שלחיות מחוץ לארון זה קשה, אני חושב שלחיות בתוכו זה קשה פי שבע. כי אולי כלפי חוץ אתה בסדר, אבל כלפי פנים אתה עצוב. וזה עצב גדול. אוקיאנוס. אני זוכר את זה טוב.

והיום ההורים שלי מקבלים אותי ב10000000 אחוז (ומדובר באבא שנגעל בעבר רק מלהגיד את המילה הומו) כי עברנו תהליך, ארוך. תהליך שבו אני לימדתי אותם על "אסי החדש", האמיתי והם לימדו אותי על סבלנות ועל אהבה ללא תנאים, גם אם יש כמה מהמורות בדרך.
וחוץ מזה, עזוב הכל, הלו? לא בא לך ללכת עם האהבה שלך יד ביד ברחוב? לא מבאס אותך להסתתר ולחבק רק בבית?
לא היה לי פשוט לכתוב את הטקסט הזה, אני בטוח שגם לך לא היה פשוט לקרוא ואני מקווה שאתה מבין שהכל נולד מתוך כוונה לעזור. לא לדחוף אותך החוצה ולא כלום, רק לתת חומר למחשבה, רק להראות לך שאתה לא לבד. וכן, אני הכי מאמין שלכל דבר יש את הזמן שלו וכל אחד יצא מתי שהוא מרגיש שהוא מוכן וצריך.
מקווה שעזרתי, אפילו בקצת. שיהיה שבוע טוב.
אסי

>> הפוסט פורסם בדף הפייסבוק הרשמי של אסי עזר