התסריטאי המוכר ובמאי הקולנוע פירסם אמש (חמישי) פוסט בעמוד הפייסבוק שלו בו הוא מספר את סיפורו קורע הלב ואת הסיבה האמיתית למותו של אחיו, "רגב קרא לי לחדר. הוא החזיק את עצמו שלא לבכות, ואמר לי שאסור לי לבכות, אמר שאנחנו נקבל את זה כמו גברים, אבל שיש לו אידס. שהוא פאקינג יודע ממה הוא הולך למות בגיל עשרים רק שלא ברור לו כמה זמן נשאר לו. אני אמרתי – לא יכול להיות", כותב רשף.
בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, משתף במאי הקולנוע והתסריטאי רשף לוי את סיבת מותו האמיתית של אחיו, הפוסט שזכה לאלפי לייקים, שיתופים ותגובות קרע את לב הגולשים, והאמת – גם אותנו. ציטטנו לכם את מה שכתב לוי, לא נגענו.
"היום אני הולך לדבר בפעם הראשונה על הסוד הכי גדול שהייתי צריך לשמור בחיים. ולא זה לא מי מהקאסט של הבורר חובש פיאה, או כמה פצצות גרעיניות יש לנו, זה סוד אישי – אני הולך לספר בפעם הראשונה איך אח שלי רגב מת.
אם אתם רוצים לדעת את כל הפרטים, אז הם מופיעים בהרחבה בספר חדש שכתב אחי ינץ, שנקרא תוחלת החיים של אהבה. הוא שינה את השמות, וכמה צבעים וכתובות, והוסיף קצת עלילה, אבל הספר הזה שקראתי אותו בלילה אחד של נוסטלגיה מתוקה חמוצה מתאר פחות או יותר את רוב השטויות שאמרנו ועשינו, ואת כל הטירוף שעברנו בחמש וחצי שנים שבהם אבא שלי היה חולה באלצהימר, ורגב שהיה בן עשרים, גילה שהוא נשא של אידס ונזל לנו בין הידיים ומת.
פעם מישהו אמר לי שקרו לנו הרבה דברים גרועים בשביל משפחה אחת. אני לא כל כך הסכמתי. אני לא טוען שאנחנו בריאים במיוחד, ברור שזה לא ממש כלכלי לבטח אותנו בביטוח בריאות. אבל בכל משפחה בעולם, כל מי שאתם מכירים ימות בסוף. בדרך כלל הזקנים ימותו לפני הצעירים, במשפחה שלנו הדבר היחידי שהיה יוצא דופן שהפכנו את הסדר. שהילד מת לפני הזקן, והזקן שכח לפני שהילד הקטן זכר. זה הכל. רק טיימינג מוזר יש לנו.
אני יודע שבכל ראיון שאי פעם התראיינתי ושאלו אותי על "למה אני חותם על כל דבר שאני כותב רשף ורגב לוי ואם הרגב הזה היה קיים בכלל, ואיך הרגשתי, והאם הייתי עצוב או שמח?" תמיד כתבו שהוא מת מסרטן. כל התקופה שהוא היה חולה היה ברור לכל בני לוי שלא מדברים על זה עם אף אחד. בשנות התשעים מבחינה חברתית היה עדיף להיות פעיל חמאס ולא חולה אידס. והאמת היא שזה התחיל בראיון הראשון אחרי שרגב נפטר כבר, כשבעצם כבר היה אפשר לספר, כי בבית קברות כבר לא מפלים חולי אידס. המראיין אמר לי – "אח שלך, שגסס כל כך הרבה שנים מסרטן, ועכשיו כשהוא מת, איך זה מרגיש?", הוא פשוט הניח שזה סרטן ואמר הוא מת מסרטן ואני לא תיקנתי אותו, פשוט בלעתי את הרוק, והתפללתי שאני לא אבכה מול איש זר. אז הוא שאל שוב – "מה השתנה בחיים שלכם מאז שהוא מת?". אז חייכתי ואמרתי שעכשיו אפשר להשכיר את החדר שלו. ואחרי שהריאיון התפרסם מישהו מהמשפחה, שמאד קרוב אלי, אמר שהוא חש הקלה שלמרות שרגב כבר קבור באדמה הסוד עדיין צריך להיות סוד. אז המשכנו עם הסוד.
כל מי שהיה לו סוד, יודע שסודות של אחרים זה דבר נפלא אבל סוד שאתה צריך לשמור זה דבר מעיק. אז אם אני כבר מספר את זה בפעם הראשונה, הנה הפרטים של השבוע הספציפי ההוא שבו הפכתי מילד לבן אדם מבוגר שכשהוא שותק הוא חושב על הסודות שלו:
1993 אני חייל בבופור משתתף במבצע שבו ניסינו להרוג מישהו חשוב מאד שאף אחד חוץ מהמשפחה שלו לא זוכר [לא הרגנו אותו, למזלי לא הרגתי אף אחד בחיי, הוא מת שנתיים אחר כך אצל צוות אחר. והערה לא קשורה לצה"ל: זה איום ונורא לקרוא לדברים האלה מבצע, ואז לבוא למישהו הביתה ולהגיד לו שהבן שלו מת במבצע… זה לא נשמע טוב]. אני שהייתי צלף בצוות סחבתי על הגב 54 קילו, מה שגרם לי להזעה מוגברת, תחושת נימול קשה בידיים, ושלוש פריצות דיסק. הפתעה גדולה מבחינה רפואית, תודו. בחר"פ שבועיים אחר כך אמר לי הרופא שהביט ב CT גב שלי, שיש מפולות שלגים יותר יציבות מעמוד השדרה שלי. שאלתי אותו אם אני יכול לסחוב את המשקל של הפק"ל שלי, והוא אמר שהוא לא ממליץ לי לסחוב בכיס יותר ממפתח אחד בכל פעם. "מה לגבי הצוות? מגלן? מה יקרה איתם?", שאלתי. "אתה תיאלץ למצוא תחביב אחר" הוא סיים.
אז כשיצאתי שבת באותו שבוע, התקשרתי לדומינו גרוס שהיה מועדון הסטנד אפ הכי חשוב אז בארץ וקבעתי איתם שאבוא להופיע בפעם הראשונה בחיים בחומר שכתבתי בדרום לבנון. הם קבעו איתי לערב. באותו שבוע, רגב שהיה בקורס קצינים תרם דם. ואז כבר היו בודקים כל מנת דם לראות אם יש בה אידס. הם התקשרו וביקשו שיבוא לתל השומר. אנחנו כל האחים צחקנו עליו ובהומור המשפחתי, שמתפתח ליד אבא סנילי, אמרנו לו שהוא בטח גוסס ונשארו לו שבועיים לחיות. הוא צחק. ואנחנו צחקנו. ורק אמא שלי, כמו מכשפה יוונייה, הסתכלה עלינו במבט שחור ואמרה לו שהיא באה איתו. וגם בשביל דור שני כמוה לרצות לבוא עם הבן שלה הקצין לרופא בצבא היה דבר מוזר. אבל למרות המחאות שלו היא חיכתה לו באוטו עם התיק שלה, והלכה איתו.
ההופעה הראשונה שלי – טוב היום היא בטח היתה נראית לי איומה, אבל אז הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בגיל 21 גיליתי את הייעוד שלי – אני הולך להצחיק אנשים על במה. התוכנית היתה ברורה, אני אעביר חצי שנה בבסיס, חשבתי, אחסוך כסף ואסע לדרום אמריקה. ואמנם אבא כבר לא זוכר איך קוראים לי, אבל יש לי עבודה חדשה, וכל האימונים האלה עם ההומור השחור המשפחתי מועילים בסופו של דבר למשהו.
למחרת כשנכנסתי הביתה, עדיין על ענן מחיאות הכפיים מהדומינו, עם כאבי גב תחתון שטרם חלפו, רגב קרא לי לחדר. הוא החזיק את עצמו שלא לבכות, ואמר לי שאסור לי לבכות, אמר שאנחנו נקבל את זה כמו גברים, אבל שיש לו אידס. שהוא פאקינג יודע ממה הוא הולך למות בגיל עשרים רק שלא ברור לו כמה זמן נשאר לו. אני אמרתי – לא יכול להיות. הוא אמר "למה לא?". "כי אתה לא הומו", אמרתי, "אתה לא נרקומן, ואתה.." –" מה?", הוא שאל. "אתה נקי כזה. אתה בן אדם מאד נקי". רגב בלע את הרוק ואמר לי שאני אידיוט. לא הייתי אידיוט, הייתי בן עשרים ואחת, שזה כנראה במחשבה שנייה מילה נרדפת לאידיוט. לא ידענו אז איך נדבקים באידס, ויש בעצם רק דרך אחת – חוסר מזל. דרך אגב, עד היום לא הייתי בדרום אמריקה. נשארתי לטפל בו ואחר כך זה כבר לא היה רלוונטי.
ומה קרה אז? ואיך בדיוק הוא נדבק? ומה אמרו שאר האחים לבית לוי? זה סיפור ארוך – תחפשו אותו אצל ינץ אחי הקטן שכתב את יצירת המופת של חייו, "תוחלת החיים של אהבה". זה ספר על אהבה ותקווה של משפחה אחת שהתבלבל לה הסדר של מי צריך למות קודם".
