מי שלא נשארה אדישה לרוח התקופה הקשה, והחליטה לשתף את עוקבייה במסר מאוד ברור, הייתה לוסי איוב. בסטוריש העלתה בחשבון האינסטגרם שלה פירטה בהרחבה את תחושתייה הקשות, מה היה לה לומר? מערכת פורטל עומרי חיון יצאה לבדוק וחזרה עם תשובות, כל הפרטים בכתבה הבאה.
מנחת הטלוויזיה והרדיו, השחקנית הערבית ישראלית, לוסי איוב, לא חסכה מעוקבייה את דעתה על המדינה והמצב, "יש ימים שאני מסתובבת בחוץ עם נאיה, יש אוויר טוב, היא מחייכת אליי ולרגע קטן אני מצליחה לא לחשוב על המלחמה", כתבה, ולאחר מכן הוסיפה: "אבל ברוב הימים החיוך שלה בעיקר מזכיר לי שיש יותר מדי אנשים שאין להם אפילו רגע אחד כזה כבר 80 ימים", כאשר היא מתכוונת לכל החטופים.
עוד כתבה עם ביקורת חריפה במיוחד: "התחושה שאין אופק, אין במה להיאחז, ואין על מי לסמוך מחניקה יותר מיום ליום, יש מי שמרוויח מיכולת ההסתגלות שלנו, מקהות החושים שנגזרה עלינו. אבל אסור לנו להתרגל למציאות הזאת!".
בסטורי נוסף שהעלתה איוב זמן קצר לאחר מכן היא צילמה חדר חשוך עם שביב אור קטן שנכנס מסדק בדלת, לצד הכיתוב: "מועקה".
כזכור לכולנו, לפני תקופה קצרה שיתפה איוב בכמות הודעות הנאצה שהיא מקבלת: "מצער אותי כל כך לקבל מבול של הודעות נאצה ואיומים. מאות הודעות אלימות וגזעניות שמגיעות אליי בכל יום. הכאב עצום, הכעס גדול. לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרך אחרת להתמודד עם השכול, עם הטראומה, עם הקושי העצום. זה לא הזמן לשפוט. התקווה שלנו טמונה במקום שבו אנחנו מאוחדים. זה לא הזמן לשנאת חינם. רק האור ינצח".
כזכור לכולנו, אַיוּבּ נולדה בשכונת הדר הכרמל שבחיפה, לאב ערבי-נוצרי ולאם יהודייה בת לניצולי שואה שהתנצרה לפני נישואיה. איוב הוטבלה בכנסייה, והיא הגדירה את זהותה המורכבת כ"ישראלית־פלסטינית־יהודית־ערבית". אביה, מרון איוב, עובד בטחנת קמח, ואמה מיכל (לבית שטיר) עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין לה אח ושתי אחיות. סבתה מצד אביה, בת למשפחת פליטים שנאלצו לברוח מארץ ישראל ללבנון במהלך מלחמת העצמאות ב-1948,אך סבתה מצד אביה נשארה בחיפה במנזר, ולאחר מכן אומצה על ידי אישה בשם לוסי כיאט.
