סיפור הסרטן של חן טל. בזמן שאתם לא מפסיקים להחליט בשביל חן טל מי היא באמת, היא בוחרת לחשוף את האמת הסודית שכמעט אף אדם בחייה לא ידע "חליתי בסרטן, השיער נשר ואני נשארתי ילדה קטנה מול מחלה גדולה". הפוסט החמישי והמרגש של כוכבת הרשת המדוברת בישראל.
לכל בן אדם יש סודות. חלקם הוא משתף עם מקורביו, חלקם שומר לעצמו, בחלקם הוא גאה ובחלקם מתבייש. אבל לכל אחד מאיתנו יש. לפני כחודש שהחלטתי להתחיל לרשום בלוג, מטרתי העיקרית הייתה לחשוף את עצמי פנימית, שתכירו את מי שאני. בלי שום בושה החלטתי שמדי שבועאני אחשוף פיסת מידע מחיי, שאחשוף את סודותיי, גם את אלו שאני גאה וגם את אלו שקצת פחות, גם את אלו שחלקתי עם אנשים מסויימים בעבר וגם את אלו שלא, מלאת בטחון אני מתיישבת מדי שבוע מול מסך המחשב וכותבת על חיי ומתמקדת בנושאים האישיים ביותר. השבוע איבדתי בן אדם שהיה קרוב לליבי במשך שנים, בן אדם שתמיד היה לצידי בכל רגע נתון בחיים. לפני כחודש שהחלטתי להתחיל לכתוב הוא הציע לי ואף הפציר בי לכתוב את הפוסט הראשון על נושא מאוד כאוב שעבר עליי בילדותי, אך אני סירבתי ושללתי את הנושא על הסף. האמת להגיד לכם? אני לא חושבת שהייתי פותחת את הנושא הזה לעולם אילולא הוא היה הולך לעולמו ואני הייתי מרגישה את הצורך הזה לכתוב זאת למענו. למעשה, זוהי הפעם הראשונה שאתם יכולים למצוא אותי חסרת בטחון לחלוטין. אבל גם לי מותר.
תמיד חשבנו שאנחנו משפחה רגילה,או שלפחות ככה חשבנו בזמנו. ההורים שלי שני אנשים עובדים, וכמו כולם מנסים למצוא זמן לזוגיות, מנסים להיות הורים קצת יותר טובים, לשלם את המשכנתא את החשבונות ולנהל חיי משפחה נורמלים. הם אנשים רגילים. לא במיוחד פחדנים או דאגנים, לא במיוחד גיבורים או חזקים. יש לי אח גדול ואחות קטנה בדרך. אני עכשיו בת 4, אולי 4 ו"חודסיים". הורי תמיד חיו במין אמונה ש"יהיה בסדר". מין אופטימיות או אולי נקרא לזה תמימות שדברים ממש קשים קורים רק בסרטים, או לאחרים. לפעמים היה לנו גם קשה,כמו לכולם, אבל אף פעם בלי דרמות. הכול בסדר, בשליטה, מאורגן, בלי להתבלבל ולהתפזר. עד שיום אחד, הכול משתנה ומאותו רגע, אנחנו לא נחזור יותר להיות אותם אנשים רגילים.
קמתי באמצע הלילה מזיעה ומבוהלת, רצה למיטה של אמא ואבא ומעירה אותם בבכי נוראי..חלמתי חלום רע,אני יושבת על ברכייה של אמי ומספרת לה:
"אנחנו במקום מאוד יפה. כמו שדה גדול, שבמרכזו יש אגם שקפא והוא כולו קרח, וכולם מחליקים על הקרח וזה כיף. מלא הורים עם ילדים שלבושים כפפות צעיפים וכובעים. מסביב לאגם הקפוא יש שדה של סוכריות על מקל ענקיות ואני ואבא מחליקים על הקרח, שמחים מאושרים ומצחקקים. פתאום, שומעים רעש גדול ומשהו מתחיל לשבור את הקרח. כולם רצים, צועקים, מפחדים. זה כריש ענקי, מפחיד, שבא ממעמקי האגם, שובר את הקרח ובא לאכול אותנו. אנחנו מנסים לברוח, רצים. אני אומרת לאבא "אל תדאג אבא אלוהים ישמור עליינו" ושנינו מנסים לברוח מהכריש הנוראי, אבל הוא מהיר. אבא אוחז בידי בחוזקה אך אני מרגישה שגם הוא מפחד. הוא אומר לי "חן, אין אלוהים. אלוהים נשבר, את לא רואה? אין מי שישמור עלינו יותר".
>>> רוצים לקרוא את הפוסט הבא בבלוג של חן טל לפני כולם? תעשו לנו לייק!
נכון שזה רק חלום נוראי, סיוט למעשה, אך לאמי, כאמא, היה נורא לשמוע איפה נמצאת בתה הקטנה, איך היא מרגישה. לדאבוננו החלום מתאר בדיוק מה קרה לנו. חיינו במין מקום יפה ורגוע, מחליקים על הקרח ויש בזה גם אתגר מסוים כך שלא משעמם. לפעמים נופלים, זה כואב, אבל זה חלק מהמשחק-קמים וממשיכים. בסך הכל היה לנו כיף. פתאום הקרקע מתחת לרגלינו נשברה. בא אויב גדול, מפחיד, שרוצה לטרוף,להרוג. אנחנו רוצים לברוח, אבל אין קרקע יותר, אין בסיס, אין מי שישמור עלינו. לאויב הכריש הגדול קוראים סרטן והוא בא לבקר אותי.
את הסיפורים על גילויי המחלה אצל אנשים כאלו ואחרים בטח התעייפתם לשמוע, וגם אנחנו לעולם לא התעמקנו בהם. כמו שאמרנו.. ״לנו זה זה לא יקרה״, אבל מה שבטוח אנחנו לא היינו מספיק ערניים. יכול להיות שמשפחות אחרות מגיעות מוקדם יותר, האשמה אוכלת לאמא שלי את הלב, כשהיא נזכרת באותם חודשים בקיץ שתמיד הייתי איטית. מיליון פעם אמא אמרה לי "נו חן, בואי כבר" "נו עד שאת זזה אנחנו נאחר" איך היא יכלה להיות כזאת טיפשה? איך היא לא שמה לב שהילדה שלה לא בסדר, שאולי היא חולה? איך היא לא לקחה אותי לרופא קודם? באותו קיץ הייתי רגישה, כל הזמן התבכינתי, נפלתי ככה סתם, הייתי חלשה. כל פעם היו בטוחים שיש לי וירוס, שמחר יהיה לי חום, שצומחות לי שיניים או שאולי אפילו אני סתם מקנאה כי אמא בהריון ואני מחפשת תשומת לב, זה אצל כולם ככה הרי לא? הייתי רזה, אבל אצלנו כולם רזים. הייתי חיוורת, אבל אצלנו כולם חיוורים. עברו שבועיים, כאבה לי הברך, אבל בטח נפלתי בחוג, בטח מחר יעבור. כאב לי בגב, אבל למחרת זה באמת עבר. היו סימנים כחולים ברגליים, אבל כאלה אנחנו,רגישים. בגן נחתכתי באצבע ממשהו, והפצע הקטן הזה לא מבריא. הגננת הסבירה לאמא שלא שטפה את זה כנראה כמו שצריך כי היה קטן ולא מהותי… יום אחד כלב שיחק איתי ושרט אותי בגב. בכיתי כאילו זה היה סוף העולם. הייתי נורא רגישה. השריטות הקטנות נשארו אדומות גם לאחר 3 ימים ואמא לא הבינה…באותו לילה היה לאמא חלום מוזר: היא מגיעה איתי למין בית ספר גדול, מבקשת עזרה. אומרים לה שרק אחרי הלידה יוכלו לעזור לי, צריכים את התינוקת…היא לא מבינה, מבקשת הסבר. אומרים לה שעוד מעט היא תבין הכל. היא יוצאת בגשם, סוחבת את הבטן, אותי ואת התיק, מנסה להחזיק גם את המטרייה. היא לא יכלה לדמיין כמה מדויקת היתה התמונה הזו…
בלילה שכבה אמא במיטה ולא יכלה לישון. משהו הפריע לה אבל לא ידעה מה. נשים בהריון תמיד חולמות חלומות מוזרים, אז מה יש ?היא קמה וישבה עם נייר, רשמה כל מה שזכרה שהיה לי בחודשים האחרונים. שום דבר לא היה קשור לדבר אחר. הכל היה עובר לבד לאחד כמה ימים. היא לא יכלה לראות תמונה ברורה, רק חלקים מפוזרים שאחר כך, לצערה, התחברו לתמונה מפחידה. אבל העובדה שכתבה את הכל עזרה לנו בסופו של דבר לספר לרופאים בלי להתבלבל. רופאת המשפחה היתה בחופשה וביום חזרתה הכל היה מלא. אמא לא יכלה לחכות יותר,ממש התעקשה על תור דחוף וכנגד כל הסיכויים היא מקבלת אותנו למרות השעה המאוחרת. היא לא רואה משהו מיוחד חוץ מהחיוורון אבל מסכימה להתחיל בדיקות דם. למחרת, אחר הצהריים אמא מקבלת שיחה מהרופאה. קולה טיפה מהסס. חלק מהבדיקות חזרו והן לא טובות. היא מנסה להרגיע אותה ומבקשת שנגיע למיון להמשך בדיקות.
וכך הגענו למיון המפוצץ באותו יום חורפי ואפרורי. אמא מחזיקה בידייה את תוצאות בדיקות הדם, המספרים אז לא אמרו לה כלום אבל תחושת הבטן שלה לא הייתה טובה. רופא ניגש אליינו החוצה, לקח את הדפים מידייה ונכנס לחדר מאחורי הזכוכית. אמא לא מורידה את עינייה מעיניו, רוצה לראות את שפת גופו. היא רואה אותו כאשר הוא בוחן את הדפים, ולאחר מספר דקות עיניו פגשו את עינייה מעבר לחלון ואמא ראתה בהלה. הוא עשה לנו סימן לבוא ובאותו רגע החליטו לחזור על בדיקות הדם שלי ולעשות עוד כמה. פתאום התנפלו עליי 3 אחיות, כל אחת במקום אחר בגופי, בכיתי, צעקתי, לא הבנתי. ביקשתי מאמא לא לתת להם לגעת בי. אחות אחת קראה לי נסיכה, תוך כדי דקירה השלישית ללא הצלחה. פתאום אמא צעקה "עצרו רגע, תעצרו שנייה הכל!!!" "גברת, את לא מבינה, חייבים להזדרז פה, הילדה לא בסדר…"אמרה אחת האחיות "אני מבינה ועוד איך…אבל 3 דקות לא יעשו את ההבדל. תצאו החוצה, אני רוצה לדבר איתה…" הם כעסו, אבל הסכימו.
השיחה היתה קצרה. בכיתי, אמא רעדה. "חנוש, נכון שאת לא מרגישה טוב בזמן האחרון ? כנראה באמת יש לך סיבה, אבל הרופאים לא יודעים בדיוק מה הבעיה וחייבים למצוא אותה כדי שנוכל לעזור לך…מאוד חשוב שתעזרי לרופאים לעזור לך כי אחרת אי אפשר…את צריכה לשתף פעולה, את מבינה?". היא הציעה לי לקחת אקמולי, הבטחתי לקחת בלי לבכות, אבל לא עוד דקירות. עיניי מלאות בעצב וחוכמה. באותו רגע הרגשתי שאמא בוגדת בי, שהיא לא בצד שלי, אמנם זה לא הגיוני, אבל כך היה. היא נתנה לאנשים זרים לגעת בי ולהכאיב לי. הייתי ילדה רגילה, מקסימה, עדינה, שעד היום הכירה רק אקמולי… רופא נכנס לחדר המיון ושאל אם יש לנו מושג על מה מדובר. כמובן שהתשובה הייתה שלילית. בפעם הראשונה הסבירו לנו מה משמעות המספרים על דף הבדיקות. הוא אמר שיש לי הפרעה ב"בית חרושת" של הדם, בעיה ב"פילטר"- לויקמיה, בעיה חמורה בכבד או חיידק אלים. מתוך ההלם קלטנו שלויקמיה היא האופציה הטובה מכוון שיודעים לטפל בה. וכך בדרך די סוריאליסטית, סרטן הפך לאופציה טובה. עד עכשיו התעסקנו בדברים רגילים, דאגנו כשהיתה התראה לפיגוע, התעצבנו בכבישים כשהאידיוט הזה חותך מימין, וכעסנו כשהפועל שוב הפסידה. איך פתאום עלינו לקוות שיש לי סרטן במקום משהו יותר רע ?
בפעם הראשונה נכנסתי לחדר ניתוח. אמא התלבשה לפני הכניסה וצחקתי עלייה כשראיתי אותה בקושי מכניסה את הבטן לתוך החלוק. נכנסנו ואמא שרה לי באוזן בלחש, את השיר שהיה אהוב עליי ביותר "הילדה הכי יפה בגן". הזריקו לי חומר לבן שתוך שניות שלח אותי לישון. פתאום החיים הפכו לסרט. חדר בבית חולים, אני שוכבת שם מחוברת לצינורות, 10 פעמים ביום באים לדקור אותי, 6 פעמים ביום אני מקיאה תרופות שבאות במזרקים עם פטל, שקית דם תלויה לידי מזכירה שבעצם אני בסכנת חיים, ילדים קרחים בפיג'מות צבעוניות הלכו בכל מקום עם עמוד על גלגלים. מה זה קשור אלי ??!
זה מדהים כמה מהר בני אדם מסתגלים לחדש. תוך שבועיים שלושה הייתי כבר בשגרה. הכניסו לי עירוי מרכזי קבוע שדרכו הייתי מקבלת כימותרפיה, דם ותוספות אחרות. התרגלתי לטייל עם העמוד ולחפש חשמל לחבר אותו. התרגלתי לטיפולים, לתרופות, לבלוע כדורים – בהתחלה במעדני, אחר כך עם כוס מים.
ביום השחרור שלי אחרי 3 שבועות, השמש חיכתה לנו בחנייה. נכנסנו למכונית בשקט. ידענו שזאת רק ההתחלה של דרך ארוכה. אבל באותו רגע, פרצנו בבכי והשמחה לחזור הביתה גברה על הכל. לא היינו צריכות אפילו מילה אחת כדי לדעת או להסביר.בכינו שתינו, ביחד. חייכנו שתינו אחת לשנייה וידעתי שם, באותה דקה, שהקשר שלנו השתנה לתמיד. הברית שנוצרה בין הדמעות האלה תהיה תמיד שם. ואז, פתאום הבנתי שבו זמנית אני מקבלת מתנה – קיבלתי את הביטחון שלי. ידעתי שאני מסוגלת לעבור כל דבר.ידעתי שאנצח, שאהיה בריאה, שאגדל להיות אישה מדהימה. הביטחון הזה מלווה אותי עד היום, יחד עם הפחדים ורגעי משבר, הוא תמיד שם.
התחלנו אז 9 חודשים של טיפול קשה, אינטנסיבי, מסוכן. הוא מוחק יחד עם הסרטן את כל ההגנות של הגוף. הוא משאיר את הגוף ללא יכולת להלחם נגד מחלות או זיהומים. הסרטן נעלם מהר והאויב עכשיו היה הטיפול. זה נשמע מטורף אבל ככה הרגשנו. תופעות הלוואי קשות. היו צריכים לבודד אותי מכולם ולשמור עלי. רוב הטיפולים נעשים באשפוז יום, גם אם לפעמים היינו חוזרות הביתה ב 12 בלילה. מהימים הראשונים שאלתי על השיער. האם הוא ינשור? כן, אבל אחר כך יגדל שוב, כך נאמר לי. בכל מקרה, בוקר אחד כשהרמתי את ראשי מהכרית, ראיתי מלא שיערות. ישבתי שם כמה דקות, העברתי את היד על הראש והסתכלתי על אצבעותי, מלאות בעוד כמה. ביקשתי מאמא לקחת אותי לדורון הספר שלי, כאילו תכננתי את זה עוד קודם. אמא ניסתה להגיד לי שייקח עוד הרבה זמן לפני שתהיה קרחת אבל אני התעקשתי. התיישבתי זקופה וביקשתי ממנו להוריד את הכל. דורון הסתכל על אמא בלי לזוז, קפוא במקום. "אמא, אני מחליטה מתי, לא המחלה" הסברתי. דמעות הציפו את עיניהם. הסתכלתי על השיער שעל הרצפה ואמרה לה "זה רק שיער, והוא חולה, אני לא רוצה שיער חולה. זה יגדל שוב, בריא." זאת אני, זאת המחשבה. הבנתי מהר מאוד איך להתנהג, איך לחשוב, איך להילחם. לא בזבזתי זמן וכוחות בדברים שאי אפשר לשנות. הייתי גיבורה. ילדה כל כך קטנה, עם הבנה טוטאלית. ידעתי מה קורה. ידעתי מה זה אומר סרטן, טיפול, רופא, סכנה, סבלנות ואומץ.
בדרך לבית חולים היינו עוברות על יד בית קברות. שאלתי את אמא מה זה, מי שם והיא הסבירה לי ."יש גם ילדים שמתו והם פה ? הילדים שלא חוזרים לשחק איתי באים לפה ?" שאלתי "בדרך כלל קוברים בן אדם, בכל גיל, קרוב למקום שהוא חי. אבל רוב האנשים פה הם מאוד מבוגרים." ענתה לי. "כן? אז למה אלוהים עושה ילדים חולים ?למה אני חולה ? למה דווקא אני ? את חושבת שעשיתי משהו לא טוב אמא ?" שאלתי בתמימות. אמא עצרה את המכונית בצד , עברה למושב האחורי וחיבקה אותי. היתה לנו שיחה ארוכה על המוות, לא היו לה תשובות לתת לי ,אבל היתה לה המון תקווה, המון אהבה. לא ידעתי אם יש אלוהים, ואם כן למה הוא עשה לי את זה.
איכשהו הזמן המשיך לעבור. ואיכשהו הגענו לסוף .חזרנו הביתה ביום רותח באוגוסט שנה אחרי והתנפלנו על האוטו של אבא. צינור מים, דליים עם סבון, סמרטוטים, כולם בתחתונים והחגיגה היתה מגניבה. צחקנו, סיבנו, ניקינו, שטפנו…את הנשמה שטפנו ואת הדמעות ניגבנו מה שנקרא. צחקנו על 9 חודשים של חנק. התחלתי ללכת לחוגים לחברות לימי הולדת, שיערי ארך ועטף את פניי, נהייתי ילדה נשית, ערבוב של תמימות, מתיקות, טוב לב, חוכמה, פתיחות,עדינות… עברנו המון כל אחד מאיתנו. אבל סוף סוף אפשר היה להניח את המדים והנשק על הקרקע. אפשר להתחיל להתעסק עם שטויות.כאילו.. מה, אנחנו שוב אנשים רגילים ?? אנחנו רגילים, כן, אבל לא כמו קודם. בלי להתבייש אני אומרת לעצמי שהיום אנחנו אנשים יותר טובים. אנחנו מעריכים את הפשוט כמו שלא ידענו קודם. אנחנו בוטחים באהבה בינינו בדרך אחרת. אנחנו חזקים. זה כוח שנולד מכאב. זה כוח אמיתי.
>> הפוסט הראשון בבלוג של חן טל
>> הפוסט השני בבלוג של חן טל
>> הפוסט השלישי בבלוג של חן טל
>> הפוסט הרביעי בבלוג של חן טל
